כיום, יש הסכמה רחבה על כך שיש להשלים את ההגנה על המגוון הביולוגי על ידי פיתוח מדיניות וכלים לשימור טבע באזורים הנמצאים מחוץ לשמורות טבע – בשטחי חקלאות וביער נטע-אדם. 

למרות הפעילות האנושית האינטנסיבית בשטחי החקלאות, במרבית המקרים הנופים החקלאיים מספקים בתי גידול מתאימים ליותר מינים בהשוואה לאזורים עירוניים. יתרה מכך, אזורים חקלאיים משמשים אזור חיץ בין האזורים הטבעיים לשטחים העירוניים ויכולים להוות בתי גידול או נתיבי נדידה ומסדרונות קישור למינים רבים של יצורים.

שמורות טבע הן מאבני היסוד של שמירת המגוון הביולוגי. כיום, כ-4% משטח כדור הארץ או כ-12% משטח המדינות בעולם (ימי ויבשתי כאחד) נמצא בתוך שמורות טבע או אזורים מוגנים. עם זאת, גוברת ההכרה כי שמורות הטבע לבדן לא מספיקות כדי לשמור על הטבע – הן על המגוון הביולוגי והן על שירותי המערכת האקולוגית. השמורות סובלות מהשפעות של פעילות האדם בתוכן –  לחץ מבקרים, ממשק לקוי, ניצול משאבים לא חוקי, וגם מפעילות האדם מחוץ לשמורות –  לדוגמה, הפחתה בזרימת המים בשמורה כיוון שהם נשאבים מחוץ לשמורה או זיהום שחודר לתוך השמורה מבחוץ.

מקורות ומידע נוסף

מעובד מתוך: סקוטלסקי, א. 2010. מסדרונות אקולוגיים באזורים חקלאיים. נקודת ח"ן.

להבין חקלאות אקולוגית