הצמחייה בשטחים החקלאיים (בדומה לצומח הטבעי), פולטת חמצן וקולטת פחמן דו-חמצני, אשר בהיעדרה היה נפלט לאוויר כגז חממה. הצומח החקלאי קולט מזהמים ומקבעם ובכך מקטין את השפעתם על הסביבה, מסייע בזרימת האוויר לאורך צירים ירוקים ומקל על עומסי האבק והרעש בקרבת הערים.

במסגרת אמנת קיוטו נדרשות מדינות העולם לייצב את כמות "גזי החממה" (הכוללים פחמן דו-חמצני, מתאן ועוד) לשיעור ממוצע של 5.2% פחות משיעור הפליטות בשנת 1990. להשגת מטרה זו פותחו כלים מגוונים לשיתוף פעולה בינלאומי, שכוללים מיזמים משותפים להעברת טכנולוגיות נקיות ומענקים לפרויקטים ולטכנולוגיות בתחום, ומנגנוני סחר בפליטות.

הטמעת הפחמן הדו-חמצני ביבול החקלאי מביאה להפחתת כמותו באוויר. כמות הפחמן הנקלטת בשדה חיטה היא 0.2 טון לדונם בשנה, והיא מקבילה ל-0.73 טון פחמן דו-חמצני, שמחירו כ 5.5$. זוהי תרומתו של דונם אחד של שדה חקלאי לשיפור איכות האוויר.

תרומתם של מטעים ירוקי עד לשיפור איכות האוויר היא מכסימלית. למטעי נשירים תרומה פחותה (80%), שכן בחלק מהשנה אין להם עלווה. לגידולי שדה תרומה פחותה עוד יותר (60%), מעצם היותם עונתיים. לעומת זאת, גידול בעלי חיים מהווה גורם משמעותי בעלייה בזיהום האוויר.

 


מקורות ומידע נוסף

מעובד מתוך: קפלן, מ., רינגל, נ., אמדור, ל. חקלאות נופית – חקלאות בת קיימא. נקודת חן, 2011.  

צבן, ח., פלר נ., אמדור ל., אבנימלך י., אילון א. חקלאות בת-קיימא - כיצד להביא למימוש ערכים חיצוניים של החקלאות כחלק מהכנסות החקלאי באזורי הארץ השונים. מוסד שמואל נאמן, הטכניון, 2004

להבין חקלאות אקולוגית