בארץ קטנה וצפופת אוכלוסין כמו ישראל, המשאבים החקלאיים אינם יכולים לספק את כל צורכי המזון שלה. ובכל זאת, כמעט 40% מערך הייצור החקלאי מישראל מיועד לייצוא, רובו המוחלט מענפי הגידולים ושיעורו מענפי בעלי החיים זניח. בכמה ענפים, כמו פרחים, פרי הדר ומיני ירקות שונים, רוב הייצור מיועד לייצוא. מכאן, שלמרות משאבי הקרקע והמים המוגבלים, החקלאות המקומית מספקת את רוב הביקוש לתוצרת טרייה לאוכלוסייה (מעל 7 מיליון), ובאופן עקרוני מסוגלת לספק את הדרישה לירקות ופירות של יותר מ-10 מיליון נפשות לפי הנתונים של היום. לעומת זאת (לפי ה-FAO), בשנים 1998-1961 היו כ-94% מן הגרעינים בישראל מיובאים כמזון לרפת וללול. צריכת הגרעינים גדלה ב-50% כ-20 השנים האחרונות. לכן, מבחינת השוק המקומי, אין לקיימות של החקלאות המקומית עתיד חד-משמעי: מבחינת התוצרת הטרייה יש לה היכולת לקיים את האספקה לתקופה ארוכה בעתיד, לפחות עד שהאוכלוסייה תגיע ל-10 מיליון נפש; אך מבחינת ייצור הגרעינים, ישראל אינה מסוגלת לספק את הצרכים שלה – לא היום, ועוד פחות מזה בעתיד.


מקורות ומידע נוסף

 זליגמן, נ. ולחמן, א.. חקלאות בת-קיימא בסביבה משתנה. 2013. נקודת ח"ן.

מחקר יישומי