שטחים פתוחים הם שטחים שאינם בנויים; הם יכולים להיות שטחים טבעיים, טבעיים למחצה כדוגמת יערות נטע-אדם, שטחים חקלאיים או פסיפס של הנ"ל. בישראל, כמו במקומות רבים בעולם לחצי הפיתוח והפעילות האנושית מחייבים שמירה על המגוון הביולוגי בכלל השטחים הפתוחים ולא רק בשטחים הטבעיים. 

בשנת 2015 89.5% מהשטח היבשתי של ישראל הוא שטחים פתוחים. מתוך כך, כשני שלישים מהשטחים הפתוחים אינם מוגנים על ידי החוק, מרביתם שטחים חקלאיים והשאר שטחים המוצעים על ידי רשות הטבע והגנים וקק"ל להיות מוגנים כשמורות טבע, גנים לאומיים או יערות קק"ל, אך טרם הוחל בהליכי תכנונם. עם זאת, בשנים שבין 2005 ל-2015 הצטמצמו השטחים הפתוחים בכ-12 קמ"ר מדי בשנה(כ-0.1% משטח ישראל). רבע מהשטחים שעוברים הסבה משטח פתוח לשטח בנוי הם שטחים חקלאיים ושלושה רבעים הם שטחים טבעיים, מרביתם צפונה מבאר שבע. 

לכן, יש חשיבות עצומה לממשק של השטחים החקלאיים. ניהול וממשק חקלאי שתומך במגוון הביולוגי הטבעי יכול להיות הבסיס לקיומם של מסדרונות אקולוגיים, מאגרי מדבירים ביולוגיים, מאגרי מאביקים טבעיים, ולספק גם שירותי מערכת אקולוגית נוספים כגון ויסות אירועי אקלים קיצוניים, מניעת סחף קרקע ועוד. 


מעובד מתוך

ברג, נ., דרורי, ר., דן, ה., פלרברג, א., שורק, מ. 2015. דוח מצב הטבע 2015. המארג והאקדמיה הלאומית למדעים.

מחקר יישומי