ענפים "קבועים למחצה" (ירקות, גידולי שדה, ענפי בעלי חיים)

ענפים המספקים צורכי מזון טריים בסיסיים הם חלק קבוע מרוב המערכות החקלאיות, וההבדלים ביניהם מתבטאים במינים ובשיטות ממשק, בהתאם לתנאי המקום ואופיו התרבותי. בישראל כמה מינים, כמו עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, קישואים ואבטיחים, תופסים מקום קבוע ומערכות הייצור האינטנסיביות והאקסטנסיביות ממשיכות להתפתח ולספק את הצרכים המקומיים, ואף לייצר כמויות גדולות לייצוא. גידולים אלה נראים כגידולים בני קיימא כמעט בכל תרחיש עתידי. גרעיני תבואה, החיוניים לקיומם של בני האדם ושהיו חלק קבוע ממגוון הגידולים בחקלאות המסורתית, ממשיכים להיות חלק ניכר מן הנוף החקלאי, אבל הייצור המקומי של חיטה מגיע רק לרבע עד לשליש מתצרוכת החיטה הלאומית (כלל ייצור הגרעינים, כולל גרעיני המספוא, מגיע רק ל-7% מכלל צריכת הגרעינים בארץ). בכל זאת, יש להניח שהחיטה, אחד הגידולים העתיקים ביותר, תמשיך להיות חלק מהנוף החקלאי גם בעתיד הרחוק יותר. 

ענפים "קבועים" (מטעים, כרמים, יער)

בשנים עברו היה על החקלאות המקומית לספק כמעט את כל צורכי המזון הבסיסיים, הסיבים ומוצרי בעלי החיים ששימשו חומר גלם לביגוד ולאוהלי מגורים. מחסומי המרחק מנעו העברה של מוצרים בסיסיים על פני מרחקים גדולים. מוצרים יקרי ערך אך קלי משקל שלא ניזוקו בזמן ההובלה (צמר, שמנים, יין, בשמים ולעתים גם גרעינים) הועברו בין ארצות בעיקר לשם אספקת הצרכים של ערים מרכזיות ("דרך המשי", דרך הבשמים", "דרך המלח"). החקלאות המסורתית התקיימה בכל מקום במשך אלפי שנים עם שינויים קטנים עד למהפכה התעשייתית ולהמשכה – תהליך הגלובליזציה של החקלאות. היום, אם יש לכך דרישה, אפשר להעביר כמעט כל מוצר חקלאי לכל מקום על פני כדור הארץ. בעבור מוצרים רבים, מחסומי המרחק בוטלו. עקב כך נעלמו גידולים שהתקיימו במקומות מסוימים במשך דורות ונשארו רק גידולים שנהנו מיתרונות מקומיים. בישראל, גידולים "קבועים" כמו הדרים התפשטו והפכו להיות גידול הייצוא החקלאי העיקרי, אך בסופו של דבר הכריעה התחרות עם ארצות אחרות את הענף, וייצוא ההדרים ירד לכדי 12% מן הייצוא הכולל מישראל. שטחי הפרדסים הצטמצמו בהתאם. ענפים אחרים, כמו כרמי יין, שהיו משניים מאוד בעבר הלא רחוק, מתפשטים כיום ונהפכים לענפים מרכזיים בגולן, בגליל, בשפלת יהודה ואפילו בנגב. מינים חדשים של אבוקדו, מנגו, אפרסמון ובננות ועוד, שינו את מבחר הפירות בישראל וגם את הפירות לייצוא. עם זאת, אין דרך לקבוע מראש את יכולת הקיום של גידולים אלו לאורך ימים. 

שנויים בהיקפם של שטחי גידולים מקום המדינה ועד היום. מקור: למ"ס

ענפים חולפים וגידולי מותרות

ענפים שהיו חלק בלתי נפרד מן המערך החקלאי המסורתי, כמו שטחי מרעה זרוע רב-שנתיים, שסיפקו ירק לענפי בעלי החיים, נעלמו כמעט לגמרי מן הנוף החקלאי בישראל. במקרה זה, הסיבות היו יוקר המים, במיוחד במקרה של גידולים שגדלו והושקו בעיקר בקיץ. גידולי מספוא, שהחליפו את המרעה הזרוע הרב-שנתי, היו בעיקר גידולים חד-שנתיים עתירי יבול כמו תירס ואפילו חיטה, שנקצרה לתחמיץ בשלב ההשתבלות. נוסף על כך, האינטנסיפיקציה הגוברת של הרפת הגדילה את שיעור המזון המרוכז במזונן של הפרות, והיציאה למרעה נעשתה פעולה יקרה מדי שלא אפשרה את תנובות החלב הגבוהות המאפיינות את הרפת הישראלית כיום.

גידול הכותנה הוא דוגמה דרמטית יותר. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התבססו גידולי הכותנה בארץ עקב העידוד המקצועי הנלהב של סם המבורגר, חוואי אמריקאי. בשנות ה-80 הפך גידול זה לפאר גידולי השדה בארץ, עם הישגים מקצועיים מרשימים ותשתית גדולה של מנפטות ואמצעי שיווק. הזן "אקלה" קצר הסיב, בעל היבולים הגבוהים (גם בקנה מידה עולמי), שלט בכיפה. בגלל ירידת מחירי התוצרת, מגבלות המים וייקור תשומות שונות, התמעטו מאוד שטחי הכותנה. אחר כך תלו תקוות בזן "פימה" האיכותי יותר, ארוך הסיב, ששיבוליו אמנם נמוכים יותר מאלה של "אקלה" אבל מחירם גבוה יותר. בסוף שנות ה-80 גדלו מאוד שטחי הגידול של "פימה", אבל מגמת השיפור לא המשיכה והענף לא התאושש. לעומת זאת, ענף הפרחים וצמחי הנוי התפתח מענף זניח לענף גדול ומשגשג, שתורם לייצוא החקלאי של ישראל ועדיין אינו מראה סימני היחלשות. עם זאת, אין לדעת מה יהיה בעתיד. בכל מקרה, ברור למדי שהקיימות של ענפים חזקים, שתלויים בשווקי ייצוא, אינה מובטחת לאורך זמן. 


מקורות ומידע נוסף

מעובד מתוך: זליגמן, נ. ולחמן, א. חקלאות בת-קיימא בסביבה משתנה. 2013. נקודת ח"ן. 

מחקר יישומי