במישורי הלס של צפון הנגב יש שטחים פתוחים רבים שאינם משמשים לגידולים חקלאיים אינטנסיביים, או שהם שמורות טבע ומשמשים לרעיית בעלי חיים. הנוף הוא פסיפס של שטחי פלחה וערוצי נחלים מבותרים, שבחלקם נטועים עצי יער, עם כתמים של חקלאות שלחין. במערכות חקלאיות בנגב הצפוני הגידול הנפוץ הוא חיטה ושעורה. 

בשנים האחרונות מגיעים אלפי מבקרים לצפות בפריחת הכלניות בשטחים הפתוחים בצפון הנגב, שטחים המשמשים גם לרעיית עדרים. דבר זה מביא לידי "עימות" פוטנציאלי בין השימוש בשטח לרעייה לבין הרצון להפכו לשטח בעל ערך נופי ותיירותי. כמו כן, קיים החשש כי הרעייה תפגע בצמחי הכלנית ובפרחים אחרים. 

מחקר שנערך באזור בחן מהו ממשק הרעייה המתאים אשר יוכל לשלב את שני הגורמים, כדי שהחקלאים יוכלו לנצל את המשאב הטבעי הקיים באזור. סוגיה זו נבדקה באמצעות בחינת השפעת הרעייה על הצומח בשני אתרים: שטחים שבהם התקיים רצף רב-שנים של רעייה אך גודרו בפני כניסת בעלי החיים מהבר, ושטחים פתוחים שהיו סגורים בפני רעייה ב-40 השנים האחרונות. בשני סוגי השטחים נערך ממשק של רעייה מבוקרת. עדר הצאן הוכנס לרעייה במועדים שונים, התואמים את התקופות הפנולוגיות של צמחי הכלנית: נביטה, פריחה ופיזור הזרעים. 

להכנסת העדרים כאשר צמחי הכלנית היו במצב של נבטים הייתה השפעה ארוכת טווח, שנמשכה לכל אורך העונה. לעומת זאת, לא נמצאה השפעה מובהקת כאשר העדרים הוכנסו במועד שיא הפריחה ובמועד פיזור הזרעים. הרעייה לא יצרה הבדלים במספר העלים, בהתפתחותם (גובהם) ובגובה הפרחים בין הטיפולים השונים. הצאן פגע לעתים בפריחה על ידי דריסה, אך לא ניזון מהעלים, והאכילה הייתה מזערית. אמנם סילוק הפרחים בשלב הפריחה יכול לפגוע ביצירת הזרעים העתידית, אך לעומת זאת מרבית המוטמעים שמיוצרים על ידי העלווה יעברו ליצירת פקעות גדולות יותר, שבשנה שלאחר מכן יכולות להניב יותר פרחים. יש לזכור כי מנביטת הזרעים ועד ליצירת פרחים חולפות לפחות שנתיים. נוסף על כך, בדיקות של המדדים הא-ביוטיים בקרקע, שבהן לא נמצאו הבדלים מובהקים, מראות שלרעייה לא הייתה במקרה זה השפעה בולטת על המדדים של הקרקע.

בגידולים דוגמת חיטה ושעורה נהוג לשלב רעיית צאן בשני אופנים: רעייה בשלפים (אחרי הקציר ולפני החריש) ורעיית כלל הצומח בשנתוני כרב (שנה שבה השדה עובר השבחה). במקביל יש רעייה בשטחים הפתוחים באזורים שאינם מעובדים, כשטחי בתרונות וערוצים ושמורות טבע. היקפם של שטחים פתוחים אלה כ-100,000 דונם. בצפון הנגב רשומים כ-180,000 ראשי צאן, מהם 56,000 ראש (כ-31%) רועים רעייה זמנית (כשלושה עד שישה חדשים) ביערות קק"ל בדרום הארץ (נתוני 2007, כולל 240 ראשי בקר), והשאר בשלפים ובשטחים לא זרועים. מערכות המשלבות פלחה ומרעה צאן רווחיות יותר ממונוקולטורה של חיטה, בייחוד בשנים גשומות או דלות מאוד בגשם. הרעייה באזור זה דרושה מכמה סיבות, הקשורות זו לזו:

1.         ממשק של שטחים טבעיים ויערות מפחית שרפות על ידי סילוק ביומסה עשבונית.

2.         רעיית שלפים מגדילה את הכנסת החקלאים מצד אחד, ומהווה מקור מזון לעדרים במחזור הרעייה השנתי מצד שני.

3.         רעייה מהווה מקור פרנסה חשוב לבדווים. 


מעובד מתוך

חוברת יום עיון נקודת ח"ן 2009. צעדי, א., קמינצקי, ר., גוטרמן, י., קיגל, ח., לנדאו, י., וינוגרד, א., ברקאי, ד., יונתן, ר. השפעת רעיית צאן על צמיחה והפצה של צמחי הכלניות במישורי הלס בנגב הצפוני.

מחקר יישומי