אחד ההישגים המדעיים החשובים ביותר לחקלאות היה הגילוי של ליבּיג (Justus von Liebig) לפני 150 שנה בדבר  תפקיד המינרלים בגידול צמחים. מחסור בחומרי מזון לצמחים בקרקע מגביל את היבולים. הפיכת הסופר-פוספט באנגליה לקראת סוף המאה ה-19 לדשן מסחרי התחילה את עידן השליטה ההולכת וגדלה בהזנת הצמח. אבל ההתפתחות שהפכה את הדשן למנוע המרכזי של הייצור החקלאי הייתה המצאתו של פריץ האבר (Fritz Haber) בגרמניה, בשנות מלחמת העולם הראשונה. הוא גילה איך לקבֵע חנקן מהאוויר לאמוניה, שיכולה להתחבר בקלות לאלמנטים רבים ולהפוך למקור חנקן זמין לצמחים (ובנוסף, להיות מוצר בסיסי לייצור חומר נפץ!).

התפתחות זו הובילה לייצור תעשייתי של מוצרי חנקן ושחררה את העולם מן התלות בדשן חנקני טבעי כמו גוּאנו (guano) -לשלשת של ציפורים שהובאה מחופי צ'ילה ומפרו, או צ'ילי סלפֶטֶר (חנקת נתרן) שהופק בכרייה במדבריות בצפון צ'ילה. כך, אחד האלמנטים המגבילים את הייצור החקלאי הפך בתוך 50 שנה (ושתי מלחמות עולם) למוצר זמין שהקפיץ את הייצור החקלאי העולמי וגם את הייצור בישראל. 

אמנם ייצור הגרעינים בעולם גדל עם תוספת הדשנים (וההשקיה), אבל ברבות הימים ירדה היעילות השולית של ניצול הדשן. היבולים יכולים לעלות עוד, אבל, בסופו של דבר, גם יכולתו של הדשן להגדיל יבולים היא סופית. הצריכה הגדלה של בשר, עם הגידול באוכלוסייה העולמית ועליית רמת החיים, מסיטה כמויות גדולות של גרעינים להזנת בעלי חיים וגורמת לירידה בצריכת הגרעינים כמזון לבני אדם. אספקת הדשן החנקני לא מוגבלת, אבל האספקה של דשני הזרחן והאשלגן תלויה במשאבים סופיים. אלה דאגות של קיימות ברמת הייצור החקלאי העולמי העתידי, שבסופו של דבר ישפיעו גם על החקלאות בישראל. מה שנוגע לישראל בטווח המידי הוא העובדה שהשימוש המופרז בדשנים יוצר עודפים שמזהמים את הקרקע, את המים העליים ואת מי התהום. 


מקורות ומידע נוסף

מעובד מתוך: זליגמן, נ. ולחמן, א.. חקלאות בת-קיימא בסביבה משתנה. 2013. נקודת ח"ן. 

מחקר יישומי