גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים יוצרים דרישה להקצאת קרקעות לפיתוח, לצורכי מגורים, הרחבת יישובים, תשתיות ותעשיות. לרוב, הקרקעות הנוחות ביותר לפיתוח הן קרקעות חקלאיות, לעתים הקרקעות הפוריות ביותר. "זחילת" השטח הבנוי לתוך האזור החקלאי היא חד-כיוונית, מכיוון שברוב המקרים אי אפשר להחזיר שטח בנוי לייעוד חקלאי. מוסדות התכנון הממשלתיים בישראל נוקטים אמנם אמצעים לשמירה על הקרקע החקלאית, אבל כאשר הלחץ הדמוגרפי גובר, אי אפשר למנוע את אובדנם של שטחי קרקע חקלאית. 

שימור שטחים חקלאים באזורים עירוניים יכול ליצור "ריאות ירוקות" באזורים צפופי אוכלוסייה.  שטחים פתוחים כאלה מעלים לעתים את ערכם של בנייני המגורים בקרבתם. באזור המרכז בישראל, היקף הקרקע החקלאית דומה להיקף הקרקע המשמשת לשטח בנוי. עבור האוכלוסייה המתגוררת באזור המרכז, שטחים חקלאים הם השטחים הפתוחים העיקריים בסביבת המגורים.

מקובל לחשוב כי העיבוד החקלאי מתבצע במסגרת יישובים כפריים ועל ידי תושבי הכפר. בחלק מהמקומות בישראל המצב שונה, והקרקע החקלאית נמצאת בתחומי שיפוט של יישובים עירוניים. כך המצב, למשל, במושבות שהיו בעבר יישובים כפריים והפכו עם הזמן ליישובים עירוניים; או בכפרים ערביים שהפכו לערים.


מקורות ומידע נוסף

מעובד מתוך: זליגמן, נ. ולחמן, א. 2013. חקלאות בת-קיימא בסביבה משתנה. נקודת ח"ן.

התכנית הלאומית לחקלאות ולכפר - מסמך מדיניות תכנון, דו"ח מס' 01 - אפיון, מיפוי ומגמות (2013).

להבין חקלאות אקולוגית